השבוע התקשרה אלי חברה לבקש איזה המלצה לטיול בהודו, ולא הצלחתי להיזכר בשם האתר בו נמצאים מקדשי הקאמה-סוטרה. זה עצבן אותי לאללה. נכון, יש גוגל, ותוך דקה מצאתי לה את התשובה (קהוג'ראו), אבל אחר כך ישבתי עם עצמי והתבאסתי: מה עוזרים לי כל הטיולים שעשיתי בעולם – ועשיתי הרבה, לפני שהתאומים נולדו – אם אני לא זוכרת מהם שום דבר?
אז החלטתי להקים את הבלוג הזה במטרה לרשום את הזכורונת שלי מהטיולים השונים. מעין יומן-רשת בדיעבד. אני עושה את זה כי אלף, כשהתחלתי לטייל הבלוגים לא היו נפוצים כמו היום, ולא נהיה לי אז שכל לכתוב יומן; בית, כי טפשת ההריון השכיחה ממני המון דברים (למשל, את מספר כרטיס האשראי שלי, שלוש פעמים) ולא הכל השתקם מאז, ואני רוצה להציל את מה שאפשר; גימל, כי באמת יש לי המון סיפורים וגם יחדע ומה לתרום; ודלת, כי זה כיף, ועכשיו כשיוגבי התחיל ללכת לפעוטון התפנה לי זמן.
באופן טבעי, את הסיפור הראשון שלי אני רוצה להקדיש להודו. שלוש פעמים בחיי לקחתי טיסה להודו, הייתי שם במצטבר כמעט שנה, וצברתי מלא חוויות - אפילו חופשת סקי. אבל הסיפור הראשון שקופץ לי לראש קרה דווקא באזור די שכוח אל, בעמק קינור – עמק בצפון ההימלאיה ההודית, על גבול טיבט. ישראלים נוהגים לקחת לשם טיולי ג'יפים מאורגנים, אבל אני נסעתי לבד עם חברתי שירה. בדיעבד, עשינו כמה טעויות: לקחנו לוקאל-באס לנסיעה שנמשכה 21 שעות; לקחנו חדר בבירה רקונג-פאו, במקום לעלות למעלה, לכפר שבו שוהים מרבית התיירים, ונקרא קלפה; ושכחנו להצטלם לפני לויזות, אז היינו צריכות להיגרר בשיא העייפות לחפש חנות צילום, וכמעט נרדמנו שם על ספסל כמו שתי הומלסיות. אבל למחרת הכל התחיל להשתפר: לקחנו אוטובוס לכפר קטן שנקרא צ'יטקול, ארבע שעות נסיעה מהבירה, ובדרכנו לשם נתקלנו במראה המרהיב הזה:
למחרת חזרנו, עם זוג אופנוענים שפגשנו בלילה, שקוראים להם קארי וג'וש. באיזושהי נקודה בדרך יש פשוט מרבד אחד, תחום וחד פעמי, של פריחה ורודה. עד היום אין לי מושג מה זה היה: זה לא ירק מאכל כלשהו, לא פרחי נוי, לא בטוח בכלל שזה גידול חקלאי. כמו הרבה דברים בהודו, זה פשוט שם, ואין מה לשאול שאלות. צריך פשוט לקבל את זה ולהגיד תודה.
בדרך חזרה קארי וג'וש עשו מירוץ אנפילדים כל הדרך לצ'יטקול, בדרכי העפר הרעועות של הודו, מול משאיות ומעל גשרים לא הכי יציבים. זה בטח לא היה המעשה האחראי לעשות, לשבת מאחוריהם ולדרבן אותם אחד נגד השניה, אבל זה היה נורא כיף.
עוד קצת תמונות מעמק קינור:
נוף הימלאיה טיפוסי
הכניסה לסדנת העץ של הכפר
אם ובת, באוטובוס. הכובע הירוק הוא סימן ההיכר המסורתי של בני קינור
