יום שני, 31 באוקטובר 2011

האלונג ביי - הצד הרומנטי של ויאטנם


ויאטנם הייתה המדינה השנייה שנסעתי אליה עם מי שלימים יהיה בעלי ואבי תאומיי. לפני כן עשינו טיול קצר בצרפת (במלאת שלושה חודשים להיכרות בינינו הוא הפתיע אותי עם כרטיס טיסה לפריז לחופשת סקי). ויאטנם זה כבר היה טיול רציני: חודש שלם, מהדרום לצפון, כולל כמה ימים בקמבודיה, בעיר העתיקה המופלאה של אנגקור. אבל על אנגקור אני אספר בפוסט אחר. הפעם אני רוצה לספר דווקא על האלונג ביי.

להאלונג ביי הגענו ממש בסוף הטיול. היינו מלוכלכים, ודי מותשים – ויאטנם היא לא מדינה קלה לטיול בכלל. האנשים שם קשים ולא נחמדים: הם מתייחסים לכל הזרים ללא יוצא מן הכלל כאילו הם עשויים מכסף, נותנים מחירים שגבוהים מערך השוק פי עשר או חמש עשרה, מצמידי כסף ועד טיולים מאורגנים, וכשהם רואים מישהו חריג – כמוני, למשל, שלא הייתי אז הכי רזה בעולם – אין להם שום בעיה להצביע עליו באצבע ולצחוק, כמו ילדים קטנים. בנוסף, הם מנג'סים. לאורך כל הטיול רדף אחרינו ה- buy something from me, עם הניגון המנג'ס הזה, והשיא היה בסאפה, עיירת השבטים הצפון, כשבנות השבטים ליוו אותנו מהעיירה לכפר הבלק-מונג שבו התארחנו, הושיטו יד לעזרה בירידות הקשות – ואז התעקשו שנקנה מהם, ובמחירים מופקעים, כי הם הרי עזרו לנו....

 האלונג ביי. כל השלווה שבעולם


אבל בהאלנוג ביי יכולנו לשכוח מהכל. בעקבות המלצה של הסוכן שלנו מסוכנות טלטוס (שהפך בעקבות הטיול הזה לסוכן הקבוע שלנו ולחבר טוב), לקחנו שם סיור של שלושה ימים, ביאכטה מדהימה, עם עוד קבוצה קטנה של אנשים (בויאטנם לא מטיילים לבד. רק בטיולים מאורגנים. כלומר – אתה יכול לנסות לנסוע לבד, אבל אז לך תחפש מידע, מדרכי הגעה ועד מה לעשות במקום). 

 המומלצים שלנו:
טיולים מאורגנים לוייטנאם

אחרי כמה שעות גילינו שכולם חוץ מאיתנו לקחו טיול של יומיים, ושאנחנו נשארים לבד ליום השלישי. ולכן, אחרי שעשינו קייאקים בים וביקרנו במערת נטיפים, ביום השני נפרדנו מכולם, הם יצאו לאיזה עיר בדרך חזרה להאנוי, ואותנו לקחו לקאט בה – אי שהוא שמורת טבע, לריזורט מקסים ומפנק, שגם בו היינו האורחים היחידים. הסתדרנו בחדר, נחנו קצת, ואחר כך לקחו אותנו לחוף פרטי, במרחק נסיעה קצר מהריזורט. 

בולדרים שמזדקרים מן המים


תארו לעצמכם: רצועה ארוכה וצרה של חול לבן, ים בצבע כחול טורקיז, תחום עם שני בולדרים ענקיים וירוקים שהופכים אותו למעין מפרץ, ועל החוף – רק אנחנו, והנהג, ושני כסאות נוח עם שמשיה אחת, שהכינו במיוחד בשבילנו. הגבר ביקש יפה מהנהג שילך ויחזור בעוד שעתיים, ומרגע שהוא עזב – נשארנו לבד. רק אני והוא וכל היופי הזה. ברור שלמחרת ביטלנו את כל שאר התוכניות שעשו עבורנו (שיעור בישול, סיור באיזה בונקר מימי מלחמת העולם השנייה) וחזרנו לחוף, ונשארנו בו עד השנייה האחרונה, עד שהמעבורת שלוקחת אותנו משם כבר אמורה לצאת. ושחינו (בעירום) וטיילנו על החוף והשתרענו על כסאות הנוח עם ספר והרגשנו שבאמת, העולם כולו בכף ידינו, ושאין שום דבר חוץ ממנו וממני וממנו שוב ושוב (וריאציה על "רואה לך בעיניים" של אתי אנקרי המלכה).

חוף ים פרטי...


זה נשמע כאילו זה הלוקיישן המושלם להציע בו נישואין, אבל לא. את השייבה המובטחת דווקא קיבלתי בטיול אחר. אני אספר על זה באחד הפוסטים הבאים.

יום שני, 19 בספטמבר 2011

שדות ורודים בצ'יטקול

השבוע התקשרה אלי חברה לבקש איזה המלצה לטיול בהודו, ולא הצלחתי להיזכר בשם האתר בו נמצאים מקדשי הקאמה-סוטרה. זה עצבן אותי לאללה. נכון, יש גוגל, ותוך דקה מצאתי לה את התשובה (קהוג'ראו), אבל אחר כך ישבתי עם עצמי והתבאסתי: מה עוזרים לי כל הטיולים שעשיתי בעולם – ועשיתי הרבה, לפני שהתאומים נולדו – אם אני לא זוכרת מהם שום דבר?
אז החלטתי להקים את הבלוג הזה במטרה לרשום את הזכורונת שלי מהטיולים השונים. מעין יומן-רשת בדיעבד. אני עושה את זה כי אלף, כשהתחלתי לטייל הבלוגים לא היו נפוצים כמו היום, ולא נהיה לי אז שכל לכתוב יומן; בית, כי טפשת ההריון השכיחה ממני המון דברים (למשל, את מספר כרטיס האשראי שלי, שלוש פעמים) ולא הכל השתקם מאז, ואני רוצה להציל את מה שאפשר; גימל, כי באמת יש לי המון סיפורים וגם יחדע ומה לתרום; ודלת, כי זה כיף, ועכשיו כשיוגבי התחיל ללכת לפעוטון התפנה לי זמן.
באופן טבעי, את הסיפור הראשון שלי אני רוצה להקדיש להודו. שלוש פעמים בחיי לקחתי טיסה להודו, הייתי שם במצטבר כמעט שנה, וצברתי מלא חוויות - אפילו חופשת סקי. אבל הסיפור הראשון שקופץ לי לראש קרה דווקא באזור די שכוח אל, בעמק קינור – עמק בצפון ההימלאיה ההודית, על גבול טיבט. ישראלים נוהגים לקחת לשם טיולי ג'יפים מאורגנים, אבל אני נסעתי לבד עם חברתי שירה. בדיעבד, עשינו כמה טעויות: לקחנו לוקאל-באס לנסיעה שנמשכה 21 שעות; לקחנו חדר בבירה רקונג-פאו, במקום לעלות למעלה, לכפר שבו שוהים מרבית התיירים, ונקרא קלפה; ושכחנו להצטלם לפני לויזות, אז היינו צריכות להיגרר בשיא העייפות לחפש חנות צילום, וכמעט נרדמנו שם על ספסל כמו שתי הומלסיות. אבל למחרת הכל התחיל להשתפר: לקחנו אוטובוס לכפר קטן שנקרא צ'יטקול, ארבע שעות נסיעה מהבירה, ובדרכנו לשם נתקלנו במראה המרהיב הזה:

למחרת חזרנו, עם זוג אופנוענים שפגשנו בלילה, שקוראים להם קארי וג'וש. באיזושהי נקודה בדרך יש פשוט מרבד אחד, תחום וחד פעמי, של פריחה ורודה. עד היום אין לי מושג מה זה היה: זה לא ירק מאכל כלשהו, לא פרחי נוי, לא בטוח בכלל שזה גידול חקלאי. כמו הרבה דברים בהודו, זה פשוט שם, ואין מה לשאול שאלות. צריך פשוט לקבל את זה ולהגיד תודה.
בדרך חזרה קארי וג'וש עשו מירוץ אנפילדים כל הדרך לצ'יטקול, בדרכי העפר הרעועות של הודו, מול משאיות ומעל גשרים לא הכי יציבים. זה בטח לא היה המעשה האחראי לעשות, לשבת מאחוריהם ולדרבן אותם אחד נגד השניה, אבל זה היה נורא כיף.
עוד קצת תמונות מעמק קינור:
נוף הימלאיה טיפוסי


 הכניסה לסדנת העץ של הכפר

אם ובת, באוטובוס. הכובע הירוק הוא סימן ההיכר המסורתי של בני קינור